5. הזכות המשפטית על אדמת השומרון

.
י"אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ... זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאיננה להפקעה בשום תנאי...
זכותנו על הארץ – על הארץ כולה – קיימת ועומדת לעד, ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה לא נזוז מזכותנו ההיסטורית."                                --  ----דוד בן גוריון – הקונגרס הציוני ה-20, בזל 1937 .




מממממממזכות ההתיישבות היהודית בשומרון מעוגנת בכללי המשפט הבין-לאומי,  ווווווווווווווווווווווווווווווהשומרון לא הוגדר מעולם כשטח כבוש בידי יהודים!ם

בדיקה עניינית ומעמיקה של החוק הבין-לאומי חושפת את האמת הבלתי מעורערת (והמאוד לא נעימה לחלק מהשומעים), לפיה לישראל ולעם היהודי יש זכות ריבונית מלאה על שטחי יהודה ושומרון. ניתוח הוגן ואובייקטיבי של כל ההצהרות, ההסכמים, ההחלטות, והאמנות שנוסחו מאז מלחמת העולם הראשונה בנושא שאלת ארץ ישראל – "The Question of Palestine" (שאין לה שום קשר עם הבלוף המודרני של "מדינת פלשתין" שה"פלשתינים" טוענים לבעלות עליה) - מוביל בהכרח למסקנה זו.

המשמעותית ביותר מבין החלטות אלה הייתה ההחלטה שהתקבלה בועידת סן רמו, איטליה בשנת 1920, אשר הכירה בזכויות הלאומיות הבלעדיות של היהודים על ארץ ישראל על פי החוק הבין-לאומי, על בסיס הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחבל הארץ שהיה מוכר עד אז בשם פלשתינה. החלטה זו הייתה היסוד לניסוח "המנדט על פלשתינה", מסמך היסטורי של מועצת חבר הלאומים שמאשר את הזכות החוקית של היהודים להתיישב בכל מקום בחלק המערבי של פלשתינה, בין נהר הירדן לים התיכון. יתירה מכך, מעבר להתחייבותם בועידת סן רמו להקים מדינה יהודית במולדת היהודית ההיסטורית, קיבלו על עצמם אומות העולם התחייבות לקדם ולסייע בהתפתחותה (ראה סעיף 6 בכתב המנדט על פלשתינה). מכאן עולה בפשטות שההתנחלויות הישראליות הקיימות היום חוקיות במלוא מובן המילה, ושאין כל יסוד להאשמות השווא כאילו מדובר ב"כיבוש". בתקופה שבה התקבלו החלטות סן רמו, המושג "אומה פלשתינאית" כלל לא היה קיים, ו"פלשתינה" היה שמו של חבל ארץ באגן הים התיכון, שם שלא היה קשור כלל לאומה או למדינה ערבית כלשהי.

הזכות המשפטית:  מסן רמו לשומרון
בעקבות תבוסתה של האימפריה העותומנית התורכית במלחמת העולם הראשונה, החליט חבר הלאומים (גוף בין-לאומי שקדם לאו"ם) לחלק את שטחה העצום של האימפריה המנוצחת, ולהעניק מנדט, שהוא יפוי כוח זמני לניהול השטח, לשתי מדינות: מנדט צרפתי על שטחי לבנון וסוריה, ומנדט בריטי על שטחי עיראק ופלשתינה (שכללה את שטחי מדינת ישראל, חבל עזה, יהודה, שומרון וממלכת ירדן המוכרים לנו היום). המעמד המשפטי של ארץ ישראל השלמה (פלשתינה) הוגדר במפורש במספר הסכמים בין-לאומיים*. החשוב מביניהם נוסח בועידת סן רמו באפריל, 1920, בהשתתפות בעלות הברית המרכזיות (האומות שהביאו יחד את הניצחון במלחמת העולם הראשונה), בה הוחלט להעניק לבריטניה מנדט על פלשתינה, שמשמעותו ייפוי כוח לניהול זמני של ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים. נוסח מוסכם של כתב המנדט אושר סופית בידי חבר הלאומים שנתיים מאוחר יותר, ונכנס לתוקף בספטמבר 1923. בסעיף 2 של ההסכם, קובע חבר הלאומים כי:
"על ממשלת המנדט לפעול ליצירת תשתית כלכלית, מדינית ומנהלית אשר תבטיח את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא לכתב המנדט.".
במבוא נקבע במפורש כי: 
"אנו מכירים בזאת בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארץ-ישראל, ובצדקת הנימוקים לבנייתו מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת."
זה היה הבסיס עליו נוצר המנדט הבריטי. הסכם סן רמו היה ההסכם הבין-לאומי המחייב האחרון עד היום שמתייחס לזכויות על השטח המשתרע על כל הגדה המערבית של הירדן, ולכן, לפי החוק הבין-לאומי שעומד בתוקפו עד עצם היום הזה, אזורים אלה, קרי יהודה ושומרון, שייכים לעם ישראל ולמדינת ישראל. נקודה.

לא ניתן להפריז בחשיבות החלטת סן רמו עבור העם היהודי ומדינת ישראל. חיים וייצמן, המנהיג הציוני הגדול של אותם ימים, הכריז: ?
"החלטת סן רמו היא האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר בכל תולדות התנועה [הציונית] שלנו. ואולי לא מוגזם לומר שאף בכל ההיסטוריה של עמנו מאז יצאנו לגלות."
אכן, מילים כדורבנות, אך למרבה הצער איש כמעט אינו יודע במה מדובר. וממילא מתעוררת השאלה: כמה מן "המומחים למזרח התיכון", העיתונאים ומעצבי דעת הקהל היום מכירים לעומק החלטה זו והחלטות חשובות אחרות מאותה תקופה? לכמה מהם יש ולו הבנה בסיסית בלבד של החשיבות ההיסטורית והמשפטית של ועידת סן רמו?


        בסרטון קצר זה (בן ארבע דקות) מובאים עקרונות היסוד של ועידת סן רמו:

ממממממממממממממממממממ


אם העולם אכן הצהיר בחוק הבין-לאומי שמחובתו להקים מדינה יהודית בגבולות פלשתינה המנדטורית, איך ייתכן שהנושא הזה כלל אינו מוזכר היום? מדוע אמיתות אלו נעלמו לחלוטין מהדיון הציבורי? באיזו תואנה מעיזות אומות העולם להתחמק מהתחייבויותיהן ולמנוע ממדינת ישראל ומהעם היהודי את המגיע להם? די אם נאמר שכאשר אין נוקטים בצעדים פעילים לביצור מעמדה של כל אמת שהיא ומאפשרים לעובדות להישכח, החלל שנוצר מתמלא בכזבים ובמידע מוטעה. כך השתלטו "זכויות הפלשתינאים", "הכיבוש הישראלי" ו"גבולות 1967" על הכותרות של השיח הציבורי והבין-לאומי בן זמננו.
המלומד והמשפטן הנודע ד"ר ז'אק גאוטייה, עורך דין קנדי לא-יהודי המתמחה בהתייחסות המשפט הבין-לאומי לישראל ולשטחים המוחזקים על ידה, לא שכח את האמת העובדתית. בסרטון הבא מובא קטע מתוך נאומו לפני ועידת השגרירות הנוצרית הבין-לאומית שהתקיימה בירושלים בשנה שעברה. מומלץ להשקיע 16 דקות מזמנכם ולהתרשם מן הלהט והרהיטות שבהם ד"ר גאוטייה מתמצת (באנגלית) את הבסיס החוקי לזכותה של ישראל לריבונות ביהודה ושומרון (דקות 34:12 עד 50 בסרטון). זהו סרטון חובה לכל מי שמעוניין באמת להבין את הזכויות המשפטיות הישראליות ביהודה ובשומרון ואת חוקיותן של ההתנחלויות באזורים אלו.



aaaaaaa

aaaaaaaaaaa


פירוקו של חבר הלאומים ב-1946 לא השפיע בדרך כלשהי על זכותו של העם היהודי ליהודה ושומרון שקיבלה תוקף מחייב בידי אומות העולם, תחילה בסן רמו ולאחר מכן בנוסח כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. עם הקמת ארגון האומות המאוחדות וניסוח מגילת האו"ם, נקבע בסעיף 80 במפורש שכל הזכויות שהוענקו קודם לכן על ידי חבר הלאומים יישארו בתוקפן ויחייבו את האו"ם.
גם פרופ' אליאב שוחטמן, במאמר מנומק בדבר אי חוקיות הגירוש מחבל עזה ומצפון השומרון, הכותב שהזכויות הלאומיות על שטחים אלה הן של העם היהודי מתוקף הגדרת כתב המנדט, מוסיף ומדגיש, כי החלטות ועידת סן-רמו לא פגו בהקמת האו"ם. להיפך. תוקפן נשמר במפורש מכוח סעיף 80 של מגילת האו"ם. אפילו תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, לא פגעה בזכות זו, הן משום שהיא נדחתה על ידי העולם הערבי, בעצם יציאתם למלחמה עם תום המנדט הבריטי, והן משום שהתוכנית הייתה בגדר המלצה בלבד, ללא כל תוקף מחייב. כך, לדעת מומחים מן המעלה הראשונה בתחום המשפט הבין-לאומי, ביניהם פרופ' ג'וליוס סטון.
השלטון הירדני "בגדה המערבית" בין השנים 1949 ל-1967 לא זכה מעולם להכרה בין-לאומית מן הסיבה הפשוטה ששטחים אלה מוגדרים, כאמור, על פי הסכמים בין-לאומיים, החלטות בין-לאומיות ואפילו החוק הבין-לאומי כחלק מן הבית הלאומי היהודי. למעשה, מבחינה משפטית, זכות הבעלות המשפטית על יהודה ושומרון הייתה ועדיין נמצאת בידי העם היהודי, ולכן שטחים אלה אינם עונים על ההגדרה "שטחים כבושים".
בשנת תשכ"ז-1967, 45 שנים לאחר החלטת חבר הלאומים בסן רמו, השיבה ישראל לעצמה את חזקתה החוקית בשטחים שהוקצו לה מלכתחילה לצורך הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. השטחים ש"כבשה" ישראל במלחמת ששת הימים הם בעצם שטחים שהוצאו על ידי בריטניה במהלך מימוש המנדט שלה, ומבחינה משפטית הוצאת שטחים אלו מחזקת הבית הלאומי של העם היהודי פעולת ממשלת בריטניה, בשלהי ימי המנדט שלה כאן, נעשתה כהחלטה שרירותית, שאינה מגובה באשרור מוסדות בין-לאומיים. בסוף שנת 1967 התקבלה באו"ם החלטה הנוגעת לשטחים אלו, זו החלטת מועה"ב של האו"ם שמספרה 242. מבחינה משפטית טהורה החלטה זו אינה תופסת משתי סיבות. ראשית – ההחלטה מבוססת על פרק 6 של אמנת האו"ם, העוסק בהסדר סכסוכים בדרכי שלום. על כן, אין דרך לכפות החלטה זו. שנית, ההחלטה חלה רק על מדינות מוכרות שהיו רלוונטיות לסכסוך בעת קבלת ההחלטה, ולא על ארגונים. עוד יש לציין כי גם החלטה זו אינה קובעת שחייבת להיות נסיגה לגבולות ה-4 ביוני 67, אלא רק תומכת בעיקרון של נסיגת הכוחות המזוינים הישראלים "משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון". וכבר הבהירו זאת מנסחי ההחלטה, "משטחים" ולא "מכל השטחים".  
על הגדרת יהודה ושומרון כ"שטחים כבושים" חולקת נחרצות פרופ' טליה איינהורן. לדבריה, שטחי יו"ש אינם יכולים להיות "שטחים כבושים". ראשית, משום שמעולם לא נלקחו מריבון זר, על כן אין זה כיבוש. שנית, "קווי 67" הוגדרו בהסכמים הבין-לאומיים כקווי שביתת נשק. כמו כן נקבע כי הם לעולם לא ייחשבו כקו פוליטי או קו גבול מדיני. באנציקלופדיה למשפט בין-לאומי כתוב ש"ישראל קמה בלי גבול בין-לאומי. הגבול הבין-לאומי היחידי המוכר שיש לישראל הוא עם ירדן ומצרים, וזאת בעקבות חתימה על הסכמי שלום." ומשמעות הדבר היא, שמצב הלחימה בששת הימים אינו שבירה של מצב "שלום", וכוחות צה"ל שחצו את הגדר לגדה – לא פרצו שום גבול מוכר!ר.


 "יהודים המתיישבים בתל אביב משתמשים באותה זכות משפטית שיש להם להתיישב בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים."
---פרופ' יוג'ין רוסטוב, מהאנגלית,  Israel's Legitimacy in Law and History, Douglass J. Feith and Edward M. Siegel, ed., N.Y., 1993
תמונה: טיילת רומנטית תל אביב מאת אלכס לוין. כל הזכויות שמורות. 

גם דר' הווארד גריף במאמרו "החלטה 242 של מועצת הביטחון: הפרת חוק ונתיב לאסון", שולל את ההגדרה הטמונה בהחלטה 242, שאלו "שטחים כבושים". לדבריו, יש להבחין בין שטחים שנכבשו כמהלך הגנתי, על מנת לעצור תוקפנות של הצד השני, לבין שטחים שנכבשו במלחמת תוקפנות יזומה. ובוודאי נכונים הדברים, בשטחים שמיועדים מלכתחילה למדינת ישראל.
ומכאן מסקנת כל הכבודה הנ"ל, ששטחי יש"ע לא "נכבשו" על ידי ישראל במלחמת ששת הימים – שהייתה מלחמת מגן אשר נכפתה על ישראל – אלא שוחררו על ידו. שהרי, "כיצד זה ייחשב עם ככובש בארצו שלו?". ומכאן, שזכות ההתיישבות היהודית ביש"ע מעוגנת בכללי המשפט הבין-לאומי. לעמדה זו שותף גם פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארה"ב, הנחשב למנסח הראשי של החלטה 242 הידועה של האו"ם:
   "זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ-ישראל מעולם לא פסקה בחלקה המערבי… הדרך היחידה שבה ניתן להביא לקיצה את זכות ההתיישבות שעל פי כתב המנדט, היא על ידי סיפוחו של שטח זה למדינה קיימת, או על ידי יצירת מדינה חדשה באותו שטח." 
עמדה מוטעית רווחת נוספת היא, שעל פי כללי המשפט הבין-לאומי, שטחים אלו הם "שטחים כבושים", שישראל רשאית להחזיק בהם רק בכפוף לכללי אמנת ז'נבה הרביעית
האם יש במעשה ההתיישבות משום הפרה של אמנת ז'נווה? מן הנימוקים לעייל, ברור שאין בטענה זו ולא כלום. אמנת ז'נווה חלה רק על שטחים שהוגדרו "שטחים כבושים" בחוק הבין-לאומי. ושטחי יו"ש אינה כאלה. וכך כותב פרופ' רוסטוב: "אמנת ז'נווה חלה רק לגבי פעולות של מדינה אחת בתחומי מדינה אחרת. ארץ-ישראל המערבית אינה שטח של מדינה אחרת, אלא חלק של המנדט הבריטי שלא נמסר עדיין למדינה כלשהי… כיצד יכולה האמנה לחול על יהודים שהם בעלי זכות התיישבות באותם שטחים על פי המשפט הבין-לאומי – זכות משפטית… המוגנת במפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם?"
פרופ' שוחטמן מציין, כי לעמדה הרווחת, שפעולות ישראל בשטחי יו"ש מוגבלות מכוח אמנת ז'נווה הרביעית – עלולות להיות השלכות הרסניות על קיומה של המדינה כולה. הוא מביא את המשפטן הידוע דאגלס פייט, לשעבר בכיר בממשל האמריקני, כותב ומזהיר, שאין שום הבדל בחוק הבינלאומי בין "שטחי 48" ליו"ש:
"אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלה בשום מקום בארץ-ישראל, שכן כל הזכויות הללו נובעות מאותו מקור: הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל, כפי שהוכר בכתב המנדט".
ומשום כך, ראה נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, בניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים פעולת שחרור (בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441), וממשלות ישראל לדורותיהן, שיזמו את תוכניות ההתיישבות של יהודים בשטחי יש"ע, פעלו אפוא על סמך העמדה – שהוכרה, כאמור, גם על ידי המשפט הבין-לאומי – שמדובר בחבלי ארץ מולדתו של העם היהודי, וכי "זכות עם ישראל להתנחל ביהודה ושומרון" (הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה, בעניין תפיסת קרקעות אלון מורה, 1979, בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16.)
הגדרת חבלי מולדת שחזרו לחזקת בעליהם הטבעיים בכותרת "שטחים פלשתניים כבושים" מנוגדת לכל הגיון; האסון היותר גדול הוא שהיהודים בעצמם אימצו הגדרה זו והפכו אותה לנדבך בסיסי במדיניות הישראלית!

*הצהרת בלפור, החלטות ועידת סן רמו, הסכם ורסאי, הסכם סוור, כתב המנדט של חבר הלאומים על פלשתינה, הסכם לוזאן והאמנה האנגלו-אמריקאית (1924) לגבי זכויות ארה"ב בפלשתינה


הזכות  ההיסטורית:  נוכחות יהודית רציפה


השומרון הוא ערש האומה הישראלית, שקורותיה בני 3,700 השנים נפתחים בהגעתו של אברהם אבינו לאזור (ראה בראשית, פרק יב). למרות אין ספור הגליות לאורך ההיסטוריה, זכתה המולדת האהובה לנוכחות יהודית קבועה ורציפה מאז עברו בני ישראל את הירדן לראשונה לפני כ-3300 שנה (בי' בניסן, שנת ב' אלפים תפ"ח, 1272 לפני ספירת הנוצרים) ונכנסו לארץ בהנהגת יהושע. המספר העצום של ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בשומרון מהווה עדות חיה לאלפי שנות חיים יהודיים בארץ המולדת. אחת הדוגמאות המאלפות לכך היא המזבח המרשים שבנה יהושע בהר עיבל לפני 3,283 שנים. חורבות ארמונו של המלך אחאב ומפעלי הבנייה של המלך הורדוס ניצבים עד היום בסבסטיה, הסמוכה ליישוב שבי שומרון. בין הממצאים המעניינים ביותר ניתן למנות את חרסי שומרון, שברי כדים הנושאים כתובות בעברית קדומה שנמצאו בארמון אחאב. השמות בכתובות מאלפות אלה תואמים את הרשימות השמיות של בתי האב בשבט מנשה המפורטות בתנ"ך ומעידים על הקשר שלהם לאדמתם ולנחלתם. הממצאים מאמתים את הסיפור המקראי (המופיע בספרים במדבר ויהושע), מעשירים אותו בעובדות מן השטח ומוכיחים את שורשיהם העמוקים של בני ישראל בשומרון כאלף וחמש מאות שנה לפני הופעת האיסלם. קראו כאן את המחקר המלא באנגלית.
הקושאן (שטר הבעלות) ההיסטורי של עם ישראל על ארצו אינו ניתן לערעור, והוא נתמך בהוכחות מוצקות ומקדים באלפיים שנה כל תביעה אחרת (ערבית). לאחר קריעת הממלכה משושלת דוד המלך, נכלל השומרון בשטח ממלכת ישראל הצפונית (שהתקיימה בין השנים 931-722 לפני ספירת הנוצרים), כפי שניתן לראות במפה משמאל. בשומרון המוכר לנו היום חיו בעבר שבטי בנימין, אפרים וחצי המנשה, וגם מיליוני בני עשרת השבטים האבודים הפזורים בכל רחבי העולם המהווים חלק מתופעה של התעוררות מתחדשת, מציינים את השומרון כנקודת ההתחלה של סיפור תולדותיהם.



הנוכחות של אוכלוסייה ערבית בשומרון היום אינה גורעת מזכויות היהודים לאדמה שתוקפן מימי קדם.
מבט אל שמורת נחל קנה הסמוכה לקרני שומרון. בתקופת התנ"ך, חצץ נחל קנה (במרכז התמונה)
בין נחלות השבטים אפרים ומשה.


הזכות המקראית:  השומרון הוא המולדת ונחלת האבות של האומה היהודית

התורה, ספר הספרים של עם ישראל, קובעת באופן מפורש וחד משמעי כי בורא עולם העניק את ארץ ישראל לעם ישראל. זהו הקושאן החזק ביותר שיש לעם ישראל על הארץ, ודי בו כדי לבסס את בעלותם של בני העם היהודי על השומרון ויתר חבלי ארץ ישראל כנחלתם הבלעדית. השיבה לציון וגאולת ארץ ישראל עמדו במרכז תפילותיהם של היהודים במשך אלפי שנים. בתקופת הגלות הארוכה, נדרש עם ישראל המנותק והמרוחק ממולדתו להתאים את ההוויה הדתית שלו למצבים ולנסיבות, ולנהל סגנון חיים לוקה בחסר. רק בארץ ישראל ניתן לקיים חיים יהודיים מלאים, מקוריים ונאמנים. נוכחות וריבונות יהודית בארץ ישראל היא ביטוי טבעי של הזכות המקראית עתיקת היומין, והיא אינה זקוקה לתירוצים או להצדקות מכל סוג שהוא.


                                                                                     ~~~~~~~~~~~~~~~~~


האין זה אירוני שאותם ישראלים העומדים בקנאות ובתקיפות על זכויותיהם היומיומיות והשגרתיות כמו מקום החניה אותו ראו ראשונים או המיקום שלהם בתור בבנק, מוכנים בחפץ לב למסור לאחרים את נחלתם, ירושת אבותיהם, השייכת להם על פי הדין והצדק, ועוד כשהדבר כלל אינו הכרחי??!!


 הדף הבא: שקרים ומיתוסים: כיבוש, פלשתינים ועוד